השאח הפרסי, המלך חוסיין ומדאם קלוד מפאריז

השאח הפרסי, המלך חוסיין ומדאם קלוד מפאריז

מלכת בתי־הפגישות של פאריז, מדאם קלוד, מי שניהלה את הרשת המפורסמת של יצאניות־צמרת והיתה בהחלט לאגדה בחייה, נידונה בימים אלה, שלא בפניה, לכל מיני מאסרים וקנסות. רבים, בחוגים בכלל לא עממיים, מתגעגעים היום לבית הפגישות של מדאם קלוד. היינו רוצים לציין כאן שניים שמאז עבר עליהם הרבה. אבל בכל־זאת, נעים להיזכר.

הגילויים שייכים לאחת מנערותיה של המדאם, שהחליטה לספר היום, ערב נישואיה, את זכרונותיה האקסקלוסיביים. ויש לה סיפור חזק. לקוחותיה, כך היא מספרת היו השאח (לשעבר) של איראן וחוסיין מלך ירדן.

כללי הטקס נשמרו בקפדנות בבית הפגישות. ״קיבלתי הוראה לקרוא לשאח ‘הוד מעלתו’ ולא סתם ‘אדוני’. כשהשאח רצה להיפגש אתי, היה אחד מאנשיו מטלפן למדאם קלוד. הפגישות נקבעו תמיד בבית־מלון מפואר בפאריז. זה היה נעים מאד. השאח הוא אדם עדין מאד, וכשהייתי מגיעה מצאתי תמיד שמפניה וקוויאר. אין טוב מזה בשביל להיכנס לכושר...״

המלך חוסיין, מסתבר, היה בכושר כל הזמן. הוא המסמר האמיתי של הסיפור, אם מותר לנו להתבטא כך.

״בתחום כוח־הגברא מגיעות המחמאות החמות ביותר למלך חוסיין״, אומרת הנערה המנוסה. ״אחרי שהוצגנו רשמית בהתאם לכל כללי הטקס, עברנו לעיקר ותאמינו לי שלא השתעממנו. בחברתו של המלך ידעתי סערת־חושים אמיתית...״

■

הלקוח אוכל אותה...

מסעדות מצחיקות זה מוסד ידוע בפאריז. הכל קורה שם כדי להעניק למקום צביון משעשע. משפריצים על הלקוחות, בית השימוש מזמר בקול אדיר. מה לא.

מה שמעניין בעניין הזה הוא שצחוק־צחוק אבל חד־סטרי. צוחקים על הלקוח המגיע בחיוך רחב ומזמין, מוכן לכל. תנסו רק להתלוצץ על חשבון הצוות! לרבים ולרבות מהם אין בכלל חוש־הומור. הם עובדים. אתה באת לבלות. אז תאכל אותה. יש בזה משהו. כמובן, זה לא כלל. ועוד נספר.

על כל פנים, ההמצאה הכי יעילה היא המשקפת שמגישים לסועד המופתע במקום תפריט. התפריט עצמו כתוב בגיר על לוח רחוק־רחוק על הקיר ממול. וגם במשקפת אפשר לקרוא בקושי לכל היותר את שמות המנות. החשבון מגיע בסוף, אישית ובכתב. ואז רואים גם את המחיר. רצינו לכתוב המחאה שתיקרא רק בזכוכית מגדלת. לא יצא.

■

עוד מוצאי־שבת בפאריז

ה״פלאס״ הוא היכל הדיסקו של פאריז. אולם תיאטרון שהפך לדיסקוטק הכי יפה בעולם עם האנשים שמשתדלים תמיד להיות הכי אקסטראוואגנטיים. לכן, לא פלא שכאשר הוכרז על פתיחת סניף קייצי ל״פלאס״ בעיר־הנופש קובורג על החוף האטלנטי, מיהרו כל המי־ומי על מלבושיהם ומחשופיהם המדליקים, עם סתם חבר׳ה טובים של מוצאי־שבת, אל הרכבת המיוחדת ״טרנס פלאס אקספרס״, שיצאה בערב מפאריז.

זאת היתה באמת רכבת מיוחדת מאד. מוסיקת דיסקו סוערת בלי הפסק. אורות מהבהבים. כמויות אגדיות של שמפניה וארוחה של חמש מנות. ומעל הכל: ריקודים. כולם היו שם. הגבר עם כנפי־הזהב. האשה בנוצות האדומות. הטיפוס בתוגה. העירומה עם משהו לא ברור על החזה. כרגיל.

בחצות וחצי הגיעה הרכבת המסטולית לקובורג, ודומה שגם הפסים הפכו בלתי־יציבים משהו. שם חיכו לבאים עשרות מכוניות בנוסח תחילת המאה. סקוט פיצג׳ראלד המנוח היה עובר, בוודאי, מאלכוהול לסמים קשים אילו זכה להיות כאן.

אז איזה אלף איש רקדו שם עד אור הבוקר. האשה עם הנוצות האדומות החליפה צבעים. התוגה החליפה איש. העירומה לקחה את כנפי־הזהב לטיול שחרית על החוף. הדקלים החווירו והזיעו, מחוסר־כלורופיל כנראה. גם השמפניה נגמרה מהר. אבל הוויסקי, יש להודות, החזיק מעמד עד הבוקר. לנשום אי־אפשר היה. לשתות — כן. ולרקוד, לרקוד.

בשש וחצי בבוקר יצאה הרכבת המטורפת לפריז. בתוכה אוסף גוויות נוחר, שרק קפה ו״קרואסאן״ מסורתי הצליחו לפתוח להם גם את הפה. עוד מוצאי־שבת פריזאי עבר כמו שצריך.

■

סנדביץ׳ מידי היטלר

״מפיסטו״ של אריאנה מנושקין זה התיאטרון הכי טוב שאפשר לראות הקיץ בפאריז. הרבה פחות חדשני ומהמם מהחזיון שהעלתה על המהפכה הצרפתית אך עדיין תיאטרון מעניין, במיקום פיקאנטי, עם הרבה רגעים חזקים.

ההצגה היא על־פי ספרו של קלאוס מאן (בנו של תומאס מאן הגדול ששלח יד בנפשו). ומספרת את סיפור עלייתו־נפילתו של שחקן תיאטרון גרמני בולט לזרועות המכונה הנאצית. הרקע: שנות העשרים והשלושים בגרמניה. ההצגה עוברת הלוך ושוב, מבימת תיאטרון מסורתית בצידו האחד של האולם, אל בימת קברט אנטי־נאצי בנוסח הימים ההם, המעלה טכסטים אוטנטיים משל אריקה מאן (האחות). הצופים יושבים על ספסלים נמוכים וקשים מאד. (הבאנו כרית מהבית. אנחנו כבר מנוסים). לספסלים משענת ניידת וכך אפשר להחליף כוון בהתאם למתרחש. מנושקין הקדישה את ההצגה לכל השחקנים שנרצחו בתקופה ההיא. שמותיהם, המסיימים את המופע בן ארבע השעות, מוקרנים על רקע דפי־ענק בצד האולם כשצילומו הנע של מחנה ריכוז מאחוריהם.

המקום הוא משכנו המסורתי של ״תיאטרון השמש״ זה עשר שנים. מחנה צבאי ישן ששימש מחסן־תחמושת, ביער ונסן ליד פריז. השחקנים שתפסו את מקום החיילים חיים שם חיי קומונה ועוסקים במו ידיהם בכל מה שמסביב להצגה, מוכרים כרטיסים, מנהלים מזנון. חדר־ההלבשה הוא גם חדר־ההמתנה בו עט הקהל הרעב (ארבע שעות!) על סנדביצ׳ים, בירות, יין וכל השאר. כנהוג, משרתים השחקנים את הקהל בבגדי־ההצגה. הפעם זה יצא קצת מקאברי. אתם מתארים לעצמכם מה זה לקבל סנדביץ׳ גבינה ושני פרנק עודף מידיו של אדולף היטלר (ליתר דיוק: בן דמותו הקבארטי) או ללגום בירה שנמכרה לך על־ידי שני אנשי ״ס.ס.״ במדים, מגפיים וכל השאר, זכר למרתף־בירה אחר, רחוק...

ברררררר...