לא קל לערוך פסטיבל־שלום יהודי־ערבי בפאריז...

לא קל לערוך פסטיבל־שלום יהודי־ערבי בפאריז...

הכוונות היו מצויינות. לרכז זמרים ומוסיקאים יהודים וערבים, נציגי כל אומות האזור, לפסטיבל שלום ענק בפאריז. פסטיבל ענק באוהל קרקס ענק בצפון העיר.

המארגנים, אנשי אירגון ״שורשים והתפוצות״ פנו לזמרים, יושבי צרפת ממרבית הארצות והתפוצות, בהם אפילו זמר פלשתינאי אמיתי מביירות בשם אל־כורד. העיקר, אמרו, שיהיה בלי פוליטיקה.

אז, קודם כל, באו בעיות פוליטיות. אש״ף, מסתבר, אסר על הזמר הפלשתינאי להופיע וגם איים על כל שאר המשתתפים, אלא שעבורם היה איום מקביל בצעדים משפטיים, אם יפרו את החוזה, מפחיד יותר מאש״ף.

אחר־כך הגיע תור האיומים של ממשלת אלג׳יריה או נציגיה הרשמיים. הם איימו לבטל את דרכוניהן של שלוש זמרות שאמורות היו להשתתף בפסטיבל ואף להאשימן בבגידה. השלוש ביטלו את הופעתן.

אחר־כך — הקהל. רק אלפיים איש באו, במקום הרבבות.

רובם — יהודים טובים ונלהבים. בשטח אמנם חבר ערבי מירושלים שנזדמן לשם במקרה. היו אולי עוד כמה, לא יותר. אבל המופע נערך ומי שהתגלה ככוכבו המרכזי היה דווקא זמר יהודי קשיש, יוצא אלג׳יריה, סילבאן גרנסיה. הוא לא אחר מאשר אביו מולידו החוקי של אנריקו מסיאס. האבא, אני יכול להבטיח, לא בייש את בנו המפורסם.

כן הופיעה להקה מצרית, להקה כורדית מסוריה, ששרה שירי לוחמים למען עצמאות כורדית, להקה ברברית ממרוקו. בקיצור, פסטיבל של הדפוקים, המיעוטים. את הרוב היהודי, לפחות בקול, ייצגו זמר האידיש בן זימט; זמרת הלאדינו, להקת המחול והזמר הישראלית ״פעמי אביב״ וזמרת בשם שרה אלכסנדר המתגוררת בצרפת. היא פתחה בנאום ארוך, שנתקבל בהרבה שריקות־בוז על דיכוי הפלשתינאים בישראל. אבל אחר־כך כשהתחילה לשיר, היו שהצטערו על שלא הניחו לה להמשיך לדבר.

לסיכום: היה פסטיבל עם שירים. לא כל פסטיבל יהיה, אולי בפעם הבאה.

הכבאי שדאג לתעסוקה...

עד היום היו [illegible] על שוטרים. [illegible]

בשבוע החולף — תאמינו או לא — [illegible] ״פירומאן״. [illegible] השוטר למאר, אשר [illegible] על כבאים [illegible] שריפות אפשריות במחוז.

לפני זמן לא רב התברר כי השוטר למאר לא היה אלא הרוצח המסתורי. מעניין ששמו של למאר הולך לפניו בעיקר בגלל המירדפים הנועזים שביצע בעקבות הרוצח הנעלם בשעתו, לפעמים תוך חירוף־נפש ממש. (הוא משך ברגע האחרון את מכוניתו מפסי־רכבת בטרם [illegible] וכדומה, כמו בסרטים). אתם מתארים לעצמכם איזה רעש זה עשה כשהתברר שהוא רדף בעצם אחרי עצמו. אגב, זה שהסגיר אותו לבסוף היו אוזני הבלשות. בדיוק כמו לרבין... עכשיו קם לו מתחרה רציני.

שריפות בלתי מוסברות שבלי אזהרה־נוראה לפני השאירו במשך שבועות באיזור [illegible] שבהרי הפירנאים. כבאי האיזור האמיצים נאבקו ימים ולילות, תוך סכנה נפשית בלהבות האש המתפשטת. אלא שבימים אלה התברר כי האחראי לדליקה הענק לא היה אלא דניאל ראי, בן [illegible], כבאי אמיץ מכבאי הסביבה. בביתו נתגלה מחסן גדול של חומרי־נפץ ופתילי־הצתה, שהוכתרו בשם לשדיפות. כדי לספק לעצמו תעסוקה מעניינת. בעתונים כתבו שלקה בפירומניה, אבל אנשים אובייקטיביים סבורים כי יש כאן עוד [illegible] בתקופה זו של אבטלה משתוללת...

מי שודד את ה״מטרו״?

[illegible] המישטרה של פאריז [illegible] במטרו. [illegible] את ״הפושעים [illegible]״ [illegible] ״קארין״ [illegible] ומגיע [illegible] כ־60 [illegible] תוך [illegible].

אלא שהשודדים המעטים שנעצרו עוררו סקרנות רבה שלא כרגיל. לילה אחד נעצר צעיר נושא מכשיר ״ווקי טוקי״ אשר עמד בקשר עם צעיר אחר שניסה לבצע קופה בכניסה למטרו. הוא סיפר סיפור משונה. את השוד במטרו מארגנת, לדבריו, רשת שלמה שמניעיה — אידיאולוגיים. מדובר בצרפתים יוצאי אלג׳יריה, יהודים וקתולים, המבקשים לתרום בכספם, כלומר לא בדיוק בכספם, להפלת המשטר הנוכחי במולדתם על מנת שיוכלו לשוב אליה פעם.

השופטים התקשו, כמובן, ״לבלוע״ את הסיפור.

אבל מאז, כך מספרים מקורות מסויימים, נלכדו עוד כמה צעירים עם אותו סיפור בדיוק. המשטרה חושדת, כך אומרים, כי מדובר ב״אישיות חשובה מאד״ בארגון ה״מטרו״ והרכבות של פאריז, המספקת לשודדים הצעירים מניע אידיאולוגי וכן מפות מדוייקות ולוחות־זמנים. החקירה נמשכת. גם הפריצות, עם אידיאולוגיה או בלעדיה.

״הרשת״ של פאריז

אני יכול לגלות לכם מה שיישאר רק בינינו. אני יכול לספר לכם מה זו ״הרשת״ של פאריז.

״הרשת״ נולדה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. התברר, כי קווי־טלפון רבים שחיברו הגרמנים והוצאו מכלל שימוש עם השחרור ניתנים בכל־זאת לשימוש.

מחייגים מספר לא מחובר. התקליט עונה מה שצריך. אבל, בכל־זאת, מחכים קצת, ואז — קולות משונים לגמרי מגיעים לאוזניכם (אם יש לכם מזל).

״נפוליאון קורא לג׳וזפין; לואי קורא למארי אנתואנט״... כמו בימים הטובים של המחתרת. מרגרט דורא כבר ביססה על זה אפילו מחזה וסרט.

ברגע זה צריך רק לבחור שם קוד מתאים. למשל! ״אריק קורא לבלילדור״, או איך שתרצו). ולהיכנס למשחק.

והרבה־הרבה זוגות, או הרכבים אחרים, ללילה או ליותר, הכירו בדרך זו. הייתי מוסר לכם כאן ברצון גם כמה מספרים אלמלא השתנו אלה ללא־הרף, מטעמי גיוון ובטחון־שדה. אבל אם, בכל זאת, אתם מבקשים רמז חפשו את המשתמשים במקומות המיפגש הקבועים ל״אנשי־הרשת״. קפה ״קופול״, או קפה ״אינטרלוד״ ואם אתם בראש שלהם אז אין בעיות.

אגב, מעניין איך זה עובד בארץ. אני חושב שאפשר, מכסימום, לקבוע עם התקליט. לפעמים, אני מגלה סוד נוסף, זה דווקא רוח נקי.

בעיה מוסיקאלית

אולי מישהו יסביר לי את זה. בתחנת המטרו ״פאלה רויאל״ עומד איש זקן ועיוור ומנגן על כינור, ביד רוטטת, את הימנוננו הלאומי, ״התקווה״. הוא מתעכב בעיקר, שוב ושוב, על השורה ״עוד לא אבדה תקוותנו״. ומשמיע אותה בצליל צורם במיוחד.

אתו אי אפשר לדבר. אז אני שואל אתכם, מוסיקאים וחובבים, מה הולך כאן? מי שלח אותו? למה הוא עושה את זה? האם הוא עבד פעם ברשות השידור? הח!