״המכסחים״ נלחמים במשטרה ו...בחלונות ראווה

זה קורה בפאריז

״המכסחים״ נלחמים במשטרה ו...בחלונות ראווה

הצרפתים קוראים להם LES CASSEURS, והתרגום הטוב ביותר שאנחנו מכירים למילה הזאת זה: ״המכסחים״. הם דווקא קוראים לעצמם ״האוטונומים״, כלומר: הבלתי־מאורגנים. ובקיצור אלה החבר'ה חובשי הקסדות ובעלי הנטיות האנרכיסטיות הבלתי ניתנות לריסון, המנצלים הפגנות ואירועים המוניים מכל הסוגים לחיסול חשבונות עם השוטרים ועם חלונות הראווה. את אלה ואת אלה הם מכסחים ללא רחם.

אנחנו, כשלעצמנו, הלכנו פעם באחד־במאי לראות אם יש דבר כזה. היה. ההפגנה היתה מרשימה בליכודה, אבל אחר־כך התחיל ההמון לנוס על נפשו והזירה נתפנתה למאבק הבלתי־נמנע. ה״מכסחים״ בונים בריקדות ותוקפים את הז'נדרמים. אחר־כך הז'נדרמים תוקפים ואלה נמלטים. וכן הלאה. וזו לא הצגה — במו עינינו הסקרניות ראינו ״אוטונומי״ אחד מכניס לפיד דולק בפרצופו (המוגן למרבה המזל) של שוטר. ו״הנבוטים״ זוכים לשימוש מירבי. כל זה בלי להזכיר את השמשות קצרות־תוחלת־החיים שבין ככר הרפובליק לבסטיליה ולאופרה, המותירות סימן שאלה כבד, לגבי שפיות דעתן של חברות־הביטוח הנושאות בדבר.

אלא שהעניין נראה שפוי לגמרי. יש בו אפילו חוקיות, היינו אומרים. לכן לא התפלאנו, כשבהפגנות הפועלים האחרונות בפאריס, הואשמה המשטרה בשיתוף־פעולה עם ״המכסחים״ לצרכי פרובוקציה. המשטרה טוענת, כי היא רק מחדירה פה ושם שוטרים לשורות האוטונומים לצרכי מודיעין. והם דווקא ממלאים את תפקידם במלוא ההתלהבות...

□

ה״דטקטיב״ מת
יחי המלך החדש!

רקוויאם מסוג אחר למונומנט מסוג אחר. השבועון ״דטקטיב״ היה במשך שנים אבן־פינה באורח חייהם של אזרחי פאריס. השבועון הסנסציוני נהג להביא לקוראיו סיפורי־מין ושחיתות מפולפלים, שנכתבו ממש ביד־אמן.

המרשים ביותר היה השער. תמיד היתה שם תמונה מגרה ללא קשר חיוני לכותרת. והכותרת, כן הכותרת — היתה העיקר. היא תוארה בדרך־כלל, מה שקוראים ״פעולה סימולטנית״. כמו: ״הוא חנק את פילגשו הפרוצה, בעת שאשתו תינתה אהבים עם שומר הלילה המאוריטני ששכר״. או דווקא: ״הוא תינה אהבים עם שומר הלילה שעה שאשתו הפרוצה חנקה את פילגשו היוגוסלבית״. הכל הולך. ולחשוב שהם לא חזרו פעמיים על אותה כותרת.

הפריזאי הממוצע, מן הקלושאר ועד הפקיד הבכיר, היה עוצר בקיוסק לקנות עתון ״נורמלי״, או עוצר סתם כך, אבל עיניו הרעבות אומרות: ״דטקטיב״, לרבים הספיק השער. ואף מילה בבית, כמובן.

והנה, יום אחד יצאה הגזירה: על ״דטקטיב״ נאסר להציג את שעריו לראווה, בגלל אי אלו חוקים של פגיעה במוסר הציבורי. מובן, שהעתון לא המשיך להימכר בכמות ניכרת ללא השערים הפתוחים לראווה. זה הרי היה, כאמור, העיקר. והוא העדיף לסגור שעריו. איזו אבידה.

לפני מספר ימים עברתי ברחוב וראיתי על דוכן הקיוסק, שבועון עם שם לגמרי לא מוכר, אבל עם שער שהדליק משהו בלב: ״הוא כבל את עצמו למיטת השוטרת הלסבית והניח לשופט הנימפומן לקבור את קרבנו בגינה״. נפלתי חיש בזרועות היליד הקשיש שניצב לצידי. עיניו היו לחות כשלי. התחייה הזאת הוסיפה לנו הרבה שנים לחיים. לא, ״דטקטיב״, או איך שקוראים לך עכשיו, שוב לא יקחו אותך מכאן...

□

האימפריה, שהשמש אינה זורחת בה לעולם

קשה להגיד, שלא הולך לה, לרז'ין. בינואר השנה, היא חנכה את המועדון הלונדוני שלה. בפברואר — את זה של בואנוס־איירס. באפריל היא שם, בסאו־פאולו. אחר־כך בתור: הונג־קונג, טוקיו, לוס־אנג'לס וב...מוסקבה. למה לא? זה המקום ההגיוני הבא בתור. [illegible] בשם ״[illegible]״, בזמן המשחקים האולימפיים של 1980.

בקיצור ״מלכת חיי־הלילה של פריז״, יכולה בהחלט לאמץ לעצמה פאראפרזה על משפט שנאמר על אימפריה אחרת לגמרי — באימפריה שלה השמש לעולם אינה זורחת...

ההגיון שלה הוא ״פשוט״: ״בכל עיר שיש בה תצוגת אופנה, אפשר לפתוח מועדון, כי הנשים רוצות להציג את מה שהן לובשות...״. חד וחלק.

כשפגשנו בה במועדון ״אלקאזאר״, שגם בו יש לה דריסת־רגל, לא היינו, למען האמת, במצב מתאים לראיון מעמיק, מבחינת הכשירות האלכוהולית. היא עמדה שם, סתם ג'ינג'ית קטנה וחביבה, ונהנתה מההופעה ובעיקר מההצדעות לכבודה. לך תחשוב שיש לך עסק עם מלכה. משפט אחד שלה, בכל זאת, דיבר אלינו מיד:

״אני פותחת מועדונים חדשים, כי איני מסוגלת לראות חמש או שש פעמים את אותם הפרצופים באותו מקום. אם אני נתקלת בכזה, אני משתדלת להעיף אותו מהחוג שלי...״

רז'ין גם לוקחת סכומי־עתק על כרטיס־חבר, וזה לא מונע מ־4000 איש בלונדון להירשם למועדון. בפריס — שיגר שייך סעודי את נהגו עם עשרים אלף פרנק במזומן למנהל המועדון שלה, כדי להבטיח את הרשמתו כחוק.

כסף — זה הדבר שרז'ין מבינה. 600 איש מועסקים במועדונים שלה, הישג יפה למי שהתחילה בתור שוטפת־כלים בבאר של אביה, יוסף זילברברג, ברובע בלוויל הידוע, בצפון פאריס. משם יצא גם אחיה, מלך הטכסטיל, מורים בידרמן. זוכרים? איזו משפחה...

מן הבאר של אבא, היא עברה להיות רקדנית — עד שהציעו לה תפקיד של מארחת־ראשית ב״ויסקי־א־גוגו״ בסן־ז'רמן של שנות החמישים. ב־1960 היא פתחה את הראשון במועדוני ״רז'ין״. ומאז — זה סיפור הצלחה.

היום היא קונה לה בגדים בסיטונות. אולי כפיצוי על השנים הרזות״. יש לה, למשל, 600 זוגות נעליים... היא משקיעה בעסקי בגדים ובשמים. התקליט החדש שלה הוא אחת מהצלחות העונה. בת 48 נישאה לרוז'ה שוקרון — שהוא גם שותפה. היא אוספת השקעות בניד־אצבע מאנשי עסקים, בנקאים, מלונאים. מי לא.

״החרדה שלא לבלות במקום אחד היא הגורמת לי לפתוח מקומות חדשים״ — היא אומרת וזזה לניו־יורק. ואנחנו, כמובן, נחרדים מיד. יש למישהו תרופה בדמות כרטיס פתוח לריו עד מחר? בינתיים אנחנו מחכים ברובע הלטיני ועל כל מקרה שלא יבוא, החלפנו הבוקר קפה.